אי הפסחא כתמרור אזהרה

יש הטוענים כי תרבות הרפאנואי קמה ונפלה בהתאם לשגשוג של העצים על האי. מחקרים שבחנו את גרגרי האבקה והפחם מצמחים שנכחדו הראו שלפני שהמתיישבים הראשונים הגיעו ובמשך המאות הראשונות של אכלוס האי על ידי אנשים, כיסה יער סובטרופי את האיים. בין המינים היה הדקל הגדול בעולם, שהיה גבוה אף מדקל היין הצ'ילאני, המתנשא כיום לגובה של כ-20 מטר וקוטרו קרוב למטר אחד. באי הפסחא, המילה ראקו, שבפולינזית היא עץ, מציינת עושר. זה לא מפתיע - הרפנואי השתמשו בעץ כמעט לכל דבר: הם אכלו את פירות העצים ואת הציפורים שחיו על העצים; בנו בתים מהכפות; יצרו בגדים מהקליפה; שרפו עץ לבישול ולחימום ובנו מהעצים סירות וציוד דיג. העצים שימשו גם ליצירת מנופים ומסועים להעברת פסלי האבן ממקום למקום. 
כיום הארכיאולוגים סבורים כי כריתת העצים לשימושים הרבים שנעשו בהם ולהסבת שטחי יער לחקלאות, נמשכה מרגע שהגיעו המתיישבים הראשונים ועד שהאי כולו בורא מעצים. כל היער נעלם! להיעלמות היער היו השלכות הרות אסון באופן ישיר ועקיף. למשל, לא ניתן למצוא עצמות דולפינים בערימות הזבל שהצטברו החל משנת 1500. הדולפינים המצויים שוקלים עד כ-60 ק"ג וחיים הרחק מהחוף, אך לאנשי הרפאנואי היו כנראה אמצעים לדוג אותם. אולם ללא עצים לבניית סירות, מקור מזון זה, כמו גם מקורות מזון אחרים, הפכו להיות לא זמינים.

האם אי הפסחא יכול להיות מודל של מיקרו-עולם? האם אנחנו צריכים להתייחס להיסטוריה של האי במלוא הרצינות וללמוד מכך על שאר העולם? ברחבי העולם כולו ישנם כיום כריתה מסיבית של יערות, דיג יתר באוקיינוסים ובימים והכחדה של מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. אנחנו רואים כיצד הקרקע העליונה, המשמשת לגידולים חקלאיים, נעלמת בשיעור של מיליוני טונות בשנה. אנחנו נלחמים על מקורות מים מתוקים שהולכים ומתמעטים. אנחנו צורכים ביתר את המשאבים כאילו אין מחר, או דורות באים. אנחנו צריכים להיות בהכחשה מוחלטת כדי לא לראות את ההקבלה המצמררת לאי הפסחא. הכוחות שהביאו להתמוטטות התרבות באי הפסחא, רדיפת כוח ותאוות בצע, הם הכוחות המביאים כליה סביבתית, אלא שהיום השפעתם היא לא על אי קטן בים אלא על כדור הארץ כולו.