האם אי קטן בלב האוקיינוס יכול להיות משל ותמרור אזהרה לכדור הארץ כולו? 
כדי לראות כיצד גידול באוכלוסייה האנושית מושתת על הסביבה הטבעית ומשפיע עליה, צריך להפליג לאיי הפסחא המבודדים והרחוקים שבאוקיינוס השקט - האיים המפורסמים בפסלי האדם העצומים שבהם, המכונים מואי (moai). כאשר המתיישבים הראשונים הגיעו לאי מפולינזיה, כנראה במחצית האלף הראשון לספירה, הם מצאו אי טרופי בתול, מכוסה בדקלים ובו כ-25 מיני עופות מים ולפחות שישה מינים של עופות יבשה. אדמת החופים התאימה לגידולים החקלאיים שהמתיישבים הביאו עמם. 
בתחילת ההתיישבות גדלה האוכלוסייה באיטיות, אבל לאחר מכן קצב הגידול עלה. קצב הגידול הגיע לשיאו במחצית האלף השני לספירה, עת מנתה האוכלוסייה בין 10,000 ל-20,000 איש. התרבות שהתפתחה באי - הרפאנואי (Rapanui) - הייתה מערכת שליטה שבטית מורכבת שיצרה את פסלי הענק. בתחילת המאה ה-17 בקירוב החלה תרבות הרפנואי להתמוטט, ועד לאמצע המאה ה-19 היא נעלמה לחלוטין. עשרות שנים של מחקר מעמיק של ארכיאולוגים, אתנוגרפים ומומחים אחרים תרמו לתמונה ההיסטורית של איי הפסחא. המשל של איי הפסחא למציאות של כדור הארץ כולו הוא "מצמרר בפשוטו", כפי שאומר הביולוגי ג'ארד דיאמונד.

הדקלים - עצי החיים

יש הטוענים כי תרבות הרפאנואי קמה ונפלה בהתאם לשגשוג של העצים על האי. מחקרים שבחנו את גרגרי האבקה והפחם מצמחים שנכחדו הראו שלפני שהמתיישבים הראשונים הגיעו ובמשך המאות הראשונות של אכלוס האי על ידי אנשים, כיסה יער סובטרופי את האיים. בין המינים היה הדקל הגדול בעולם, שהיה גבוה אף מדקל היין הצ'ילאני, המתנשא כיום לגובה של כ-20 מטר וקוטרו קרוב למטר אחד. באי הפסחא, המילה ראקו, שבפולינזית היא עץ, מציינת עושר. זה לא מפתיע - הרפנואי השתמשו בעץ כמעט לכל דבר: הם אכלו את פירות העצים ואת הציפורים שחיו על העצים; בנו בתים מהכפות; יצרו בגדים מהקליפה; שרפו עץ לבישול ולחימום ובנו מהעצים סירות וציוד דיג. העצים שימשו גם ליצירת מנופים ומסועים להעברת פסלי האבן ממקום למקום. 
כיום הארכיאולוגים סבורים כי כריתת העצים לשימושים הרבים שנעשו בהם ולהסבת שטחי יער לחקלאות, נמשכה מרגע שהגיעו המתיישבים הראשונים ועד שהאי כולו בורא מעצים. כל היער נעלם! להיעלמות היער היו השלכות הרות אסון באופן ישיר ועקיף. למשל, לא ניתן למצוא עצמות דולפינים בערימות הזבל שהצטברו החל משנת 1500. הדולפינים המצויים שוקלים עד כ-60 ק"ג וחיים הרחק מהחוף, אך לאנשי הרפאנואי היו כנראה אמצעים לדוג אותם. אולם ללא עצים לבניית סירות, מקור מזון זה, כמו גם מקורות מזון אחרים, הפכו להיות לא זמינים.

מקור התמונה: שי ברקן

מקור התמונה: שי ברקן

מיקום אי הפסחא, מקור התמונה: newworldencyclopedia

מיקום אי הפסחא, מקור התמונה: newworldencyclopedia

האוכלוסייה שגדלה באי יצרה לחץ בלתי רגיל על מקורות המזון. ערימות הזבל מעידות על ירידה בגודל האוכלוסיות של עופות הים ופירות ים, ועל כך ששישה מינים של עופות יבשה נכחדו. גורלם של עופות אלו הוכרע כנראה על ידי שילוב של ציד יתר, אובדן היער כבית הגידול וגניבת ביצים על ידי החולדה הפולינזית, המין היחיד שהצליח להתרבות ולשגשג בטבע. יותר מכך, החולדה פגעה לא רק בעופות, אלא גם סיכלה כל אפשרות להתחדשות היער. כל אגוז דקל מאובן שהחוקרים גילו מאותה תקופה היה מכורסם על ידי החולדות בצורה שמנעה נביטה. גם כשהיער הידלדל, הגדילו ראשי השבטים הראפאנויים את ייצור המזון, נלהבים ליצור עודפי מזון שיסייעו להם לפסל פסלים גדולים עוד יותר. הממשק הזה יצר לחץ נוסף על מערכת חקלאית שבירה גם כך, שהתבססה על אדמות שלא היו ממש פוריות ועל מקורות מים בלתי מספקים. אובדן היער גרם לירידה בכמות הגשמים המקומיים ולהפחתה ביצרנות הראשונית שהייתה חיונית כל-כך לאוכלוסייה שהלכה וגדלה. התושבים הגיעו לסף שבו הכלכלה שלהם קיבלה מכה אנושה. מבחינתנו, העדות הברורה ביותר למכה זו היא התרסקותה של תרבות המואי. המורשת שבעל פה מספרת שהמואי האחרון הוקם ב- 1620. היחלשות הבסיס הדתי לכוחם של ראשי השבטים וכוהני הדת הביאה בשנת 1680 לערך להשתלטות המנהיגים הצבאיים. החברה הידרדרה למצב של מלחמת אזרחים, ופלגים שונים החלו להפיל את פסלי המואי. הפסל הזקוף האחרון נראה על ידי מבקרים אירופים בשנת 1838.
כל הפסלים שניצבים היום הועמדו מחדש בזמננו. בעשרות השנים שקדמו לגילוי האיים בשנת 1722 על ידי מגלה עולם ההולנדי ג'יקוב רוגווין, החלו הרפאפאנויים לרעוב. על פי אחת הסברות, בייאושם אף הפכו לקניבלים. המגע עם הזרים לאחר גלוי האי סימן את קיצם של האיים, לאחר שאלו הביאו מחלות חדשות, במהלך הפשיטות לתפיסת עבדים, והשפעות נוספות.

מטפורה לאסון

האם אי הפסחא יכול להיות מודל של מיקרו-עולם? האם אנחנו צריכים להתייחס להיסטוריה של האי במלוא הרצינות וללמוד מכך על שאר העולם? ברחבי העולם כולו ישנם כיום כריתה מסיבית של יערות, דיג יתר באוקיינוסים ובימים והכחדה של מינים רבים של בעלי חיים וצמחים. אנחנו רואים כיצד הקרקע העליונה, המשמשת לגידולים חקלאיים, נעלמת בשיעור של מיליוני טונות בשנה. אנחנו נלחמים על מקורות מים מתוקים שהולכים ומתמעטים. אנחנו צורכים ביתר את המשאבים כאילו אין מחר, או דורות באים. אנחנו צריכים להיות בהכחשה מוחלטת כדי לא לראות את ההקבלה המצמררת לאי הפסחא. הכוחות שהביאו להתמוטטות התרבות באי הפסחא, רדיפת כוח ותאוות בצע, הם הכוחות המביאים כליה סביבתית, אלא שהיום השפעתם היא לא על אי קטן בים אלא על כדור הארץ כולו.

מאגר הידע