האנושות מכירה יותר ויותר בהשפעתה על הסביבה ובנזקים שהיא גורמת למשאבי הטבע ולטבע בכללותו, ומכאן – גם לעצמה.
במהלך המאה ה-20 הוקמו גופים להגנה על הסביבה ושמירת טבע בכל רחבי העולם, בכל המדינות ובכל רמות ההתארגנות. פעילותם של גופים אלו היא מהרמה המקומית-קהילתית ועד לפעילות בין-לאומית, ויש ביניהם התארגנויות של פרטים וקהילות (למשל הקואליציה לשימור ירושלים), ארגונים לא ממשלתיים (למשל החברה להגנת הטבע) וארגונים בין-לאומיים (למשל האיגוד העולמי לשמירת טבע, IUCN). ישנם גם גופים ממשלתיים (לדוגמה המשרד להגנת הסביבה) ומוסדות בין-לאומיים (לדוגמה ארגון הסביבה של האו"ם או ארגון המדינות המפותחות, ה-OECD).
ההגנה על הסביבה יכולה להתבצע ברמות שונות – בשגרת החיים של הפרט, בפעילות הכלכלית של חברות, בחקיקה מקומית ולאומית ובהסכמים בין-לאומיים נרחבים. ההגנה על הסביבה מושפעת משלושה גורמים השלובים זה בזה: חקיקה, אתיקה וחינוך.
מגוון מינים
ישנם כמה ערוצי התארגנות להגנה על הסביבה:
 
  • הסכמים על בסיס רצון טוב (וולונטריים) –זו פעילות של גופים להגנה על הסביבה יותר מהנדרש על פי החקיקה. לדוגמה, חברות כלכליות שמקבלות על עצמן מדיניות פעולה סביבתית.
  • גישת המערכת האקולוגית – התייחסות למורכבות של המערכות האקולוגיות כמכלול ולא רק לפתרון סוגיה סביבתית אחת מסוימת. באופן אידיאלי, גישה זו מחייבת שיתוף פעולה בין כל בעלי העניין – הממשלה, התעשייה,המערכת הכלכלית, הארגונים הסביבתיים והקהילות.
  • הסכמים בין-לאומיים – רבים ממשאבי הטבע נמצאים בסכנה כיוון שהם חוצי גבולות מדיניים. על כן, ההתמודדות עם ההגנה עליהם מחייבת שיתוף פעולה בין-לאומי נרחב. הסכמים אלו עוסקים במדיניות העולמית במגוון של נושאים: אקלים, מים, אוקיינוסים, בעלי חיים, צמחי בר ועוד.

מאגר הידע