פיתוח בר-קיימה הוא "פיתוח הממלא אחר צורכי ההווה מבלי לפגוע ביכולת של הדורות הבאים לספק את צורכיהם הם." 
("עתידנו המשותף", דו"ח ועדת ברונטלנד, 1987). 

פיתוח בר-קיימה הוא אחד המושגים החשובים ביותר במאה ה-21. הוא צופן בחובו את התמודדותה של האנושות עם אתגרי המאה ה-21:
  • שימור כדור הארץ על החיים שבו;
  • חלוקה צודקת של משאבי הטבע;
  • מלחמה בעוני ובבערות.

פיתוח בר-קיימה הוא תפיסת עולם. בבסיסה מונחת ההכרה, כי המערכות האקולוגיות על פני כדור הארץ מספקות שירותים חיוניים לקיומה של האנושות ולרווחתה; פגיעה בהן תביא להידרדרות חברתית, כלכלית ומדינית. 
פיתוח בר-קיימה מנסה לגשר בין תפיסות הפיתוח הכלכלי המסורתיות לבין הגנה על הסביבה, לשלב בין צורכי האדם והחברה לבין צורכי הסביבה ולתמוך בתהליכי בנייה של שניהם. תפיסה זו שואפת להגדיל את הצדק החלוקתי, להקטין את העוני והבערות ובמקביל גם לטפח את המגוון הביולוגי ואת המערכות האקולוגיות. 
פיתוח בר-קיימה עוסק לא רק בסוגיות סביבתיות; נהפוך הוא. תפיסה זו, כפי שבאה לידי ביטוי במסמכי האו"ם, קושרת בין שלושה עמודים תומכים, תלויים זה בזה וחשובים במידה שווה – פיתוח כלכלי, פיתוח חברתי והגנת הסביבה. 

מיחזור

"האתגר הגדול ביותר העומד בפנינו במאה החדשה הזו, הוא לקחת רעיון מופשט – פיתוח בר-קיימה, ולהפוך אותו למציאותי עבור כל תושבי העולם." 
(קופי ענאן, לשעבר מזכ"ל האו"ם, בנגלדש, 14 במרץ 2001).

ועידת סטוקהולם - ציון דרך ראשון

ועידת סטוקהולם

ועידת האומות המאוחדות שהתקיימה בסטוקהולם (שוודיה) בשנת 1972 מיקדה לראשונה את תשומת הלב של הקהילה העולמית במשבר הסביבתי. בעקבות הוועידה הוקמו במדינות רבות משרדים ממשלתיים וארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) שעסקו בשימור משאבי טבע ובטיפול בבעיות סביבתיות. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, עם ההכרה הגוברת למשמעות העולמית של המשבר הסביבתי, נוכחה קהילת העולם שיש לבחון באופן מעמיק יותר את הקשרים בין התדרדרות סביבתית לבין גורמים חברתיים-כלכליים כמו עוני ונחשלות. בשנות ה-80 של המאה ה-20 התפתחה ההכרה כי חייבים לאזן בין הצרכים הכלכליים והחברתיים של אוכלוסייה הולכת וגדלה ובין שימור משאבי הטבע בהווה למען הדורות הבאים. הכרה זו התגשמה במונח של "פיתוח בר-קיימה".

ועידת ברונטלנד - עתידנו המשותף

מקור האיור: wikipedia

הרעיון של פיתוח בר-קיימה צבר תמיכה עולמית בשנת 1987, עם הפרסום של הדו"ח "עתידנו המשותף" ("Our Common Future", 1987)על-ידי הנציבות העולמית לסביבה ופיתוח (WCED). בדו"ח זה, המכונה גם דו"ח ברונטלנד, הובעה ההכרה באחריותה של האנושות למצבן הירוד של המערכות האקולוגיות הטבעיות בכדור הארץ, והמחויבות המשותפת של כל תושבי כדור הארץ להביא לשינוי. בהמשך הדו"ח הוגדר המושג "פיתוח בר-קיימה": פיתוח העונה על צורכי הדור הנוכחי, מבלי להתפשר על יכולתם של הדורות הבאים לספק את צורכיהם. ההגדרה מבטאת את המתח בין פיתוח כלכלי וטכנולוגי לבין שימור משאבי טבע. על-פי תפיסה זו, כל תהליך של פיתוח, גם אם הוא חיוני לסיפוק צורכי האדם ולשיפור איכות החיים, חייב להתנהל באופן שאינו מסכן את היכולת של הסביבה הטבעית לספק שירותים תומכי חיים.

מאגר הידע