במהלך המאה ה-20 חלו שינויים רבים בהתייחסות המשפטית לסוגיית המינים הפולשים. אלו באים לידי ביטוי בהסכמים ובחוקים שמתקבלים במדינות שונות בכל הקשור לטיפול במינים זרים ובמינים פולשים.

 

  • הסכמים ואמנות בין לאומיים
  • הסכמים אזוריים
  • חקיקה ותקינה של מדינות
 
הסכמים ואמנות בין-לאומיים
הסכמים ואמנות בין-לאומיים נחתמים על ידי מדינות מרחבי העולם, פעמים רבות בחסות ארגונים בין-לאומיים כמו האו"ם, כדי לקדם נושאים במישור הבין-לאומי (דוגמה לאמנה כזו היא אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד). אמנם אין כיום אמנה המתייחסת אך ורק לסוגיית המינים הפולשים, אך נושא זה נכלל באמנות ובהסכמים שונים שנחתמו במהלך המאה ה-20. 
עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 עיקר הדאגה בעולם בנושא מינים פולשים נגעה למחלות ולמזיקים של צמחי תרבות וחיות משק. לכן האמנות הראשונות שנוסחו נועדו לפקח על יבוא ועל יצוא של מיני יבולים וצמחים בעלי פוטנציאל להפוך למזיקים. לדוגמה, האמנה הבין-לאומית להגנת הצומח (The International Plant Protection Convention, 1951) תובעת מחברות האמנה להנפיק אישורים בנוגע לסניטציה של צמחים (אישורים פיטוסניטרים) לצורך יצוא של כל סוגי הצמחים. באופן דומה מדינות רבות ניסחו תקנות לבידוד ולהסגר של בעלי חיים זרים במטרה למנוע הפצת מחלות ומזיקים לחקלאות. 

החל מסוף שנות ה-60 גברה המודעות להשפעתם של מינים זרים על הטבע המקומי (המונח "מינים פולשים" עדיין לא היה שגור בתקופה זו). אמנות בין-לאומיות בנושאי שמירת טבע, איכות סביבה ושימוש בר-קיימא במשאבי טבע החלו לכלול הוראות כלליות בנושא מניעה או בקרה על מינים זרים. לדוגמה: 
• האמנה בדבר שימורם של מינים נודדים של חיות בר (CMS, אמנת בון) משנת 1979 – האמנה קובעת כי על המדינות החתומות לפקח על הגורמים המסכנים מינים נודדים המצויים בסכנת הכחדה, ובכלל זה לבצע בקרה על החדרה של מינים זרים המהווים גורם סיכון למינים הנודדים. 
• אמנת האומות המאוחדות העוסקת בסביבה הימית (The United Nations Convention on the Law of the Sea) משנת 1982, קובעת כי המדינות ינקטו בכל האמצעים הנחוצים כדי למנוע החדרה של מינים זרים לסביבה הימית ולפקח על החדרה של מינים אלו, העלולים לגרום לשינויים משמעותיים ולנזקים. 

בוועידת כדור הארץ שהתקיימה בריו-דה ז'נירו בברזיל בשנת 1992 נוסחה האמנה לשימור המגוון הביולוגי (CBD, Convention on Biodiversity). האמנה עוסקת בכל ההיבטים של שימור המגוון הביולוגי, והיא מהווה כיום את האמנה העיקרית בנושא המינים הפולשים. בסעיף 8h של האמנה נדרשים הצדדים החתומים על האמנה לפעול ככל יכולתם במטרה "למנוע החדרת מינים זרים, לקיים בקרה עליהם או לבער את אלה המאיימים על מערכות אקולוגיות, בתי גידול או מינים מקומיים". ייחודה של האמנה הוא בהתייחסותה המשפטית הגורפת לסוגיית המינים הפולשים, ללא אבחנה או דגש על מינים מסוימים או על מערכות אקולוגיות בעלות חשיבות מיוחדת. כיום יותר ויותר אקולוגים ומשפטנים סבורים, כי המדיניות ביחס למינים פולשים צריכה להתנהל על פי עיקרון "הזהירות המונעת". לפי עיקרון זה, מין זר ייחשב כ"אשם", אלא אם כן הוכח אחרת. בהתאם לכך אין להעניק אישור להחדרת מין זר, אלא אם כן הוכח באופן מדעי כי המין שלגביו מבוקש האישור לא יגרום כל נזק למערכות אקולוגיות או למינים מקומיים.

 
הסכמים אזוריים

אמנות והסכמים אזוריים רבים מייחדים התייחסות נפרדת לבעיית המינים הפולשים, בהתאם לאופי ולהיקף התופעה. כך, חלקם עוסקים, למשל, בהחדרות מכוונות בלבד של מינים זרים וחלקם בפיקוח המוגבל לאזורים מוגנים ולשמורות טבע בלבד. הנה דוגמאות אחדות: 
באפריקה – האמנה לשימור הטבע ומשאבי הטבע משנת 1968 אוסרת על החדרה של בעלי חיים או של צמחים, מיובאים או מקומיים, לשטחים שהוכרזו כשמורות טבע וכפארקים לאומיים. 
באירופה – אמנת ברן משנת 1979 מורה למדינות החברות באמנה לנהל פיקוח נוקשה על החדרות של מינים זרים לשטחן. 
באמריקה הלטינית – האמנה לשימור המגוון הביולוגי ולהגנת אזורי הבר במרכז אמריקה משנת 1992 דורשת פיקוח וביעור של מינים פולשים המאיימים על מערכות אקולוגיות ומינים מקומיים. 

בנוסף לכך, ישנם הסכמים ושיתופי פעולה אזוריים, שמטרתם הגברת הפיקוח ומניעת מעבר של מינים פולשים באמצעות פעולות מסחר בין-לאומיות (בין בהחדרה מכוונת ובין בהחדרה בלתי מכוונת כ"נוסעים סמויים" בתוך הסחורות ואמצעי התחבורה). 

חקיקה ותקינה של מדינות 

מספר הולך וגדל של מדינות מאמצות כיום חקיקה בתחום המינים הפולשים, אך ההתייחסות לבעיית המינים הפולשים ואופן ההתמודדות עם הבעיה אינם זהים. 

בישראל יש חוקים אחדים הכוללים בין היתר סעיפים רלבנטיים לסוגיית המינים הפולשים:

 
  • פקודת הדיג, 1937, ותקנותיה, הכוללות הגבלות על הכנסה של מיני דגים חיים לישראל, העברתם או החזקתם.
  • חוק להגנת חיית בר, תשט"ו 1955, העוסק במתן היתרים למסחר, להעברה ולהחזקה של מיני חיות בר. 
  • חוק הגנת הצומח, תשט"ז 1956, לרבות התקנות מכוחו, המחייבים הנפקה של אישורים בדבר בריאותם ומוצאם של צמחים ומוצרי צמחים המיועדים ליצוא ויבוא. 
  • פקודת מחלות בעלי חיים (נוסח חדש), התשמ"ה 1985, לרבות התקנות מכוחה, הכוללים הוראות בנוגע לבידוד ולהסגר לצורכי מניעת הפצת מחלות וכן כוללת חובת הודעה למכס בדבר הכנסת בעל חיים נגוע לישראל. 
  • חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח 1988, הקובע איסור פגיעה בערכי טבע מוגנים.

מאגר הידע