בישראל אין חקיקה שמתמקדת בשימור המגוון הביולוגי אך קיימים כלים משפטיים להגנה על מינים, בתי גידול, ערכי טבע ומשאבי טבע. הכלים הללו כוללים חוקים, תקנות, תוכניות מתאר, פקודות והנחיות. כל הכלים המשפטיים הללו נוצרו בעידן שקדם ל"תפיסת המגוון הביולוגי", ולכן מטרות התקנתם לא כוונו לשמירה על המגוון הביולוגי והכלים עצמם אינם מעוגנים בתפיסה המערכתית של חשיבות המגוון הביולוגי.
למרות זאת, אפשר בהחלט לעשות בהם שימוש למטרה זו. בישראל קיימות גם דרכים עקיפות לשמירה על בתי גידול, באמצעות חוקים המווסתים שימוש בקרקע ובמים. עם זאת, ההידרדרות הנמשכת במגוון הביולוגי בישראל מעידה שהכלים הללו אינם יעילים דיים או אינם מספקים.
 
לחוקים הקיימים שתי נקודות תורפה בשמירה על המגוון הביולוגי:
 
  1. כל אחד מהחוקים הקיימים מתייחס בדרך כלל לרכיב בודד או לכמה רכיבים בודדים, כגון מים, חופי הים, הקרקע וכדומה, ואינו מתייחס להגנה על המגוון הביולוגי כמכלול. הכלים שעוסקים בשמירת טבע, כגון החוק להגנת חיית הבר או חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, מכוונים בעיקר למטרות של שמירה על ערכי טבע בולטים והגנה על מינים מסוימים, בדרך כלל בעלי ערך אסתטי או רגשי גבוה לאדם.
  2. החוקים הקיימים מתמקדים באיסורים על פעילויות שיכולות לסכן את המגוון הביולוגי, אך הם אינם מתווים קווים מנחים למדיניות שמגנה על בתי גידול או שיוצרת מנגנון שיגדיר מינים ובתי גידול בסכנת הכחדה. הם גם אינם מתיימרים לאכוף התחייבויות ממשלתיות להסכמים הבין-לאומיים שישראל התחייבה להיות שותפה להם כגון האמנה לשימור המגוון הביולוגי(Convention on Biological Diversity, CBD) .

מאגר הידע