לאחר מלחמת העולם השנייה גובשה תוכנית עולמית – "המהפכה הירוקה", לפיתוח זנים חקלאיים במטרה להגדיל את היבולים החקלאיים במדינות מתפתחות באזורים הטרופיים של העולם. החקלאות המסורתית באזורים הטרופיים התבססה על זני תבואה מקומיים. כמות היבולים בחקלאות המסורתית הייתה נמוכה מכיוון שהצמחים סבלו מפוריות קרקע נמוכה האופיינית לאזורים הטרופיים וממחסור בחנקן בקרקע. עם זאת, האוכלוסיות של הזנים המקומיים התאפיינו בשונות גנטית גבוהה, שסיפקה להם עמידות ויכולת תגובה לשינויים סביבתיים כמו בצורות או מחלות. התוכנית הייתה לייצר זנים יעילים של חיטה ואורז, שיספקו כמויות יבולים גדולות יותר ויגדילו את ייצור המזון. סימני ההיכר הבולטים ביותר של המהפכה הירוקה הם: שליטה בגידולים ובמטען הגנטי שלהם. הגדלת פוריות הקרקע באמצעות דישון כימי והשקיה. שימוש בהדברה כימית נגד מזיקים (עשבים, חרקים ומחלות). 

גרף: מגמת עלייה בייצור עולמי של חיטה, תירס ואורז משנת 1960

מקורות ומידע נוסף

מאגר הידע