תוכניות הפיתוח של המהפכה הירוקה התחילו במקסיקו בשנת 1943 בהשבחה של זני חיטה. השבחת החיטה הניבה זנים גמדיים אחידים, שהתאימו לזריעה בצפיפות גבוהה. זני החיטה האלה הם בעלי פוטנציאל להניב כמות יבולים גבוהה ביותר כאשר מספקים להם דשן, מים והגנה מטפילים וממחלות. במשך 30 שנים, משנות ה-40 ועד לשנות ה-70, עלתה כמות יבולי החיטה במרכז אמריקה מממוצע של 750 ק"ג לדונם ל-3200 ק"ג לדונם. באופן דומה פיתח המכון הבינלאומי לחקר האורז (IRRI) בשנות ה-60 זן חדש של אורז, שהתאפיין בקצבי צמיחה והבשלה מהירים במיוחד. זן זה סיפק לחקלאים בפיליפינים אפשרות לגדל שני מחזורי גידול בשנה בשדה חקלאי אחד.
שדה אורז במלזיה

שדה אורז במלזיה

עד מהרה התברר שהאחידות הגנטית של זני המכלוא מושגת על חשבון העמידות של הזנים לשינויים בתנאים הסביבתיים. כתוצאה מכך, ההשפעות של טפילים וגורמי מחלות על זני המכלוא גבוהה מאוד בהשוואה להשפעתם על זנים חקלאיים מקומיים, והחקלאים נאלצים להשתמש בכמויות גדולות של חומרי הדברה וקוטלי עשבים כדי להלחם במפגעים. בנוסף לכך, באזורים הטרופיים של העולם השינויים האבולוציוניים של אוכלוסיות טפילים וגורמי המחלות מהירים, ומדענים המפתחים זני מכלוא חדשים נאלצים לפעול מהר כדי לעמוד בקצב ההתפתחות שלהם. 
למרות התקוות שתלו בהם, התוצרים של המהפכה הירוקה לא נתנו מענה כולל למחסור במזון במדינות המתפתחות. טעמם ואיכותם של הזנים החדשים לא דמו לאלו של הזנים המקומיים המגוונים, ולכן לא התקבלו בקלות על ידי השווקים. בנוסף לכך, הגידול של זני המכלוא דרש תשומות גבוהות של דשנים, מים, קוטלי עשבים, מדבירי טפילים ומחזורי זרעים חדשים בכל עונה. עלות התשומות החיצוניות הדרושות עלתה על יכולתם הכלכלית של החקלאים הקטנים. לכן הזנים החדשים הפכו לנחלתם של החקלאים העמידים, בעלי החוות החקלאיות הגדולות, ותרמו לתהליך הדחיקה וההדרה של חקלאים קטנים מהבמה הכלכלית-חקלאית העולמית. 

מאגר הידע