החוק לשמירת הסביבה החופית קובע כי כל אדם הפוגע בסביבה החופית ללא היתר או שאינו נוקט את האמצעים לשיקום הסביבה החופית ולהשבת המצב לקדמותו בהתאם להיתר שניתן לו, עובר עבירה פלילית שדינה מאסר או כפל קנס. הסביבה החופית מוגדרת בחוק בצורה ברורה: כל שטח מימי החופים של ישראל ו-300 מטרים ביבשה שיימדדו מקו החוף. פגיעה בסביבה החופית מוגדרת בחוק כפעולה של אדם בסביבה החופית, הגורמת לשינוי ניכר במהלך ההתפתחות הטבעית או בשימור של הסביבה החופית. החוק מציין שורה של פגיעות. החוק חל על חופי הים התיכון ומפרץ אילת, והחל מאפריל 2008 – גם על חופי הכנרת.
 

מניעת זיהום הים לפי פקודת הנפט גרסה מתוקנת 1980

חוק זה הוא הבסיס המשפטי לבקרת זיהום הים. החוק אוסר לפלוט נפט או חומרים מכילי נפט במים הטריטוריאליים או במים של פנים הארץ מכל מתקן חופים או מכלי שיט; מעשה זה נחשב עבירה פלילית. השר להגנת הסביבה מוסמך למנות מפקחים לגלות ולמנוע את הפרת החוק. החוק קובע קנסות מרביים בשל גלישת נפט וחובה לנשיאה בהוצאות הניקוי. בין התכונות החשובות האחרות של החוק ותקנותיו–- החובה לנהל בכלי השיט ספר רשומות נפט, האמצעים שיינקטו במקרה של פליטת נפט וחובת כלי השיט להשתמש במתקני החוף לפסולת נפט.
תקנות שפורסמו במסגרת הפקודה קובעות שצריך להקים "קרן למניעת זיהום הים" כדי ליצור הכנסות למאבק בזיהום הים והחופים, כדי לפעול למען ניקוי וכדי לרכוש ציוד. מקורות המימון העיקריים של הקרן הם קנסות המוטלים על מי שהורשעו בבתי המשפט, ואגרה המוטלת על בעלים או מפעילים של כלי שיט העוגנים בנמלי ישראל ומתקני חוף לטיפול בנפט.
 

החוק למניעת זיהום הים (סילוק פסולת), 1983

חוק זה אוסר סילוק פסולת כלשהי מכלי שיט וממטוסים לתוך הים, אלא אם הדבר נעשה לפי היתר של ועדה בין-משרדית, בראשות נציג השר להגנת הסביבה.בית משפט המרשיע את העובר על חוק זה רשאי לדרוש, נוסף על קנס שיוטל עליו, גם לשאת בהוצאות ניקוי ו/או לאתר את הפסולת שהושלכה לים. החוק קובע למנות מפקחים אשר יערכו ביקורות, חקירות וחיפושים כדי לגלות עברות או למנוע אותן.
תקנות החוק נוסחו לפי נוהל סילוק הפסולת באמנת ברצלונה, והן כוללות רשימות חומרים שמותר להשליך לים ושאסור להשליך לים, ואת התנאים להוצאת היתרים.
 

החוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, 1988

חוק זה אוסר פליטת פסולת, לרבות מי פסולת, לתוך הים, אם יש אפשרות מעשית וכלכלית לטפל בה או למחזרה ביבשה, ובתנאי שתהליכים אלו מזיקים פחות לאיכות הסביבה.
ועדה בין-משרדית למתן היתרים, בראשות נציג השר להגנת הסביבה, קובעת מה מותר ומה אסור לפלוט לים ואת התנאים להוצאת היתרים. התנאים להוצאת ההיתרים וסוגי הפסולת שאסור לפלוט לים נקבעים לפי נוהל סילוק הפסולת היבשתית באמנת ברצלונה. החוק קובע למנות מפקחים אשר יערכו ביקורות, חקירות וחיפושים כדי לגלות עברות או למנוע אותן.

ישראל יזמה צעדים להרחיב את איסור הזיהום לפליטה לתוך הנחלים ממקורות יבשתיים, מתקני חוף, שפכי נחלים ומכל מקור או פעילות אחרת ביבשה.
 

פקודת הנמלים, 1971

פקודה זו קובעת את הפעלת הנמלים בישראל וניהולם. החוק כולל סעיף מיוחד לטיפול בחומרים מסוכנים בנמלים.
התקנות שפורסמו במסגרת החוק עוסקות בנושאים כגון איסוף פסולת בכלל, פסולת נפט ומי זיבורית. התקנות בכל הקשור בטעינה ופריקה של נפט שפורסמו בשנת 1975 לפי פקודת הנמלים קובעות את כל הנהלים לפריקה וטעינה בטוחות של נפט, ובהן הוראות מפורשות בעניין: כניסה למים הטריטוריאליים ולנמלים; פעולת כלי השיט בזמן שהותם ליד המסוף; אמצעים למניעת אש ולכיבוי אש; התנאים במסוף הנפט; העברת הנפט מתוך מכליות יבשתיות וכן תקנות אחרות המיועדות להבטיח שיטות עבודה בטוחות מבחינת איכות הסביבה. משרד התחבורה אוכף את מרבית התקנות, אך הטיפול בנושאים הקשורים באיכות הסביבה נתון בידי מפקחי המשרד להגנת הסביבה.
 

פקודת הדיג, 1937

אכיפת פקודה זו נתונה בידי מועצת הדיג של משרד החקלאות. הפקודה דורשת רישיון לדיג, למעט דיג מן החוף בחכה. הפקודה קובעת תנאים והגבלות בכל הקשור בשורה ארוכה של נושאים, ובהם איסור להשתמש בחומרי נפץ או ברעלים לשם תפיסת דגים או הריגתם, איסור דיג בשיטות העלולות להזיק לשרידותם של מיני דגים או לסכן אותם, איסורים והגבלות על דיג באזורים או בעונות מסוימות, הגבלות גודל על מיני דגים וכן הגבלות בעניין גודל העין ברשתות הדיג וקוטרן. תקנות אחרות אוסרות לדוג צבי ים ומגבילות את דיג הספוגיות[AF1].
 

חוק מקומות הרחצה, 1964

חוק זה מתיר לרשויות המקומיות לחוקק חוקי עזר לשמירת ניקיון החופים. החוק מעניק סמכות לשר הפנים לסגור חופי רחצה כדי להגן על הרוחצים, בעקבות התייעצות עם שר הבריאות.
 
חוק הזיפזיף, 1964
חוק זה אוסר לכרות ולהעביר חול מהחופים.
 

חוק איסור נהיגת כלי רכב לאורך החוף, 1997

חוק זה נחקק במיוחד כדי להפסיק את השימוש הגובר בכלי רכב, בפרט רכב שטח, לאורך החוף.

חוקים ותקנות נוספים הרלוונטיים לחוף
 
חוק זה קובע את המסגרת המשפטית לפיתוח ולשימושי הקרקע בישראל ומשמש בסיס למדיניות בתחום איכות הסביבה. חוק התכנון והבנייה מאציל סמכויות בלעדיות לוועדה למימי חופין להכין, לאשר, לדחות, או לאשר כפוף לשינויים או תנאים,, כל תכנית הקשורה בחוף או במים הטריטוריאליים של ישראל.
בנוסף לכך כפוף כל פיתוחלאישור ועדות בנייה סטטוטוריות, ברמההאזורית והמקומית. לחוק זה נודעת משמעות חשובה בכל הקשור בפעילויות הפיתוח בחופים.
 
תקנות התכנון והבניה (תסקירי השפעה על הסביבה), התשס"ג-2003
 
חוק זה נחקק תחילה בשנת 1963, ותיקונים הוכנסו בו בשנים 1992 ו-1998. זו המסגרת המשפטית להגן על בתי גידול טבעיים, נכסי טבע, חיות בר ואתרים מעניינים מבחינה מדעית, היסטורית, ארכיטקטונית וחינוכית בישראל. החוק קובע מערכות להכרזה על שמורות טבע, אזורי ים מוגנים, גנים לאומיים ורשימת נכסי טבע מוגנים שייתכן שיהיו בהם משפחות ומינים רבים של חי וצומח. ההגנה המשפטית הורחבה וחלה על סוגים רבים שמוצאם מישראל וגם מחוצה לה. החוק קובע שצריך להקים רשות חדשה ומאוחדת, "רשות הטבע והגנים". רשות זו באה במקום רשות שמורות הטבע ורשות הגנים הלאומיים, רשויות שבעבר היו נפרדות. השר להגנת הסביבה ממנה את "מועצת הגנים הלאומיים, שמורות הטבע והאתרים הלאומיים", וזו מייעצת לשרים הנוגעים בדבר באשר ליישום החוק.
 
רשות העתיקות היא האוכפת חוק זה. החוק מגן על כל החפצים של תרבויות אדם מלפני שנת 1700. אסור לאסוף, למכור או להפיץ חפצים כאלה בכל שטח מדינת ישראל, כולל במים הטריטוריאליים שלה.

דף זה הוא הרחבה לערכה להסברת חשיבות אזורים לגידול ורבייה ימיים. לדף הבית של הערכה לחצו.
כתיבה: קמפוס טבע באוניברסיטת תל אביב

אופן ציטוט הערכה:

Ecological Society of America. 2010. Communicating Ecosystem Services Toolkit: Marine Nurseries Tool kit. Online at www.esa.org/ecoservices. תרגום ועיבוד: קמפוס טבע, אוניברסיטת תל אביב, 2011. ברשת - http://earthweb.tau.ac.il/?cmd=gallery

משאבי הוראה