שוניות אלמוגים בפיליפינים מידרדרות בקצב מהיר. מחקרים שערכו החוקריםAngel Acala ו- Gary Russ מספקים נקודת מבט היסטורית על מקרים אחדים שבהם הידרדרות כזאת נעצרה. ב-1974 הוקם סביב האי סומילון פארק ימי עם אזור מקלט נטול דיג ואיסוף. המטרות של הפארק כללו הגנה על בתי גידול לדגים, הגדלת שלל הדגה באזורי דיג סמוכים ועידוד תיירות. בעשורים שחלפו מאז דעכה ההגנה והשתנתה יחד עם השינויים הפוליטיים שהתרחשו באזור. באמצע שנות השמונים של המאה ה-20 התקיים דיג נרחב והרסני בשמורה. שיטות הדיג כללו שימוש בחומרי נפץ ורשתות גרירה (רשתות שמקובעות לעמודים ותופסות דגים על ידי גירודם מהשונית; במהלך הגרירה נפגעת גם השונית). הדיג דילל את אוכלוסיות הדגים וזרע הרס רב בבתי הגידול לצעירים. ב-1987 עצרו ראשי הערים את הדיג בשמורה כדי לעודד בנייה של אתרי נופש; החלטתם הייתה פשוטה בשל התפיסה שהשמורה ריקה מדגים. בניית אתר הנופש נמשכה בשנים 1988­-1992, ובכל אותן שנים נאסר הדיג בכל השונית. ב-1992 הותר הדיג מחדש. אתר הנופש, אגב, נכשל.

הניהול של "לא, כן, לא וכן" בשמורת סומילון סיפק ניסוי טבעי להערכה של יעילות ההגנה על בתי גידול בשימוש של מקלט. בזמן ההגנה על השמורה – בין השנים 1976 ל-1983 – התפוקות עלו. לאחר הדיג הנרחב בשנים 1985­-1986, ירדו הן השלל ליחידת מאמץ והן התפוקה הכוללת באזור בכ-50%. נתון זה תומך בטענה שממשק מגן משמר שפע גבוה יותר של דגים בשמורה ויבולי דיג גבוהים יותר באזורי הדיג שבסביבתה. לאחר הכרזת ההגנה ב-1987 אוכלוסיות של מינים שנדוגו שפעו מחדש, אך דעכו שנית לאחר התרת הדיג ב-1992.

הסיפור של אי אפו שונה. אוניברסיטת סילימאן החלה בשנת 1976 בתוכנית של שימור וחינוך. שש שנים לאחר מכן אישרה העירייה המקומית הקמת מקלט ללא דיג ואיסוף ימי בשיעור של כ-10% משוניות האלמוגים של האי. בשנת 1985 הוכרזה השונית כולה כשמורה ימית. ועדה של תושבים מקומיים קיבלה את האחריות לתחזוקה של השמורה. בעזרת האוניברסיטה נבנה מרכז חינוך ימי וקהילתי, אשר טיפח את המעורבות ואת המחויבות של התושבים. מטרות הניהול של הוועדה כללו: הגבלת הדיג מסביב לאי, קיום מקלט ללא דיג ואיסוף בתוך השמורה, מניעת השימוש בשיטות דיג הרסניות, הגדלת יבול הדיג המקומי על ידי ייצוא מהמקלט ללא דיג ואיסוף לתשתית הדיג המקומי ועידוד תיירות. שני אתרי תיירות אקולוגיים קטנים אך מוצלחים הוקמו באי והיטיבו עם הכלכלה המקומית. בסקר שנערך ב-1992 בקרב הדייגים המקומיים הביעו כולם גישה חיובית כלפי השמורה והמקלט וכלפי הוועדה שמנהלת אותם, ואמרו כי שלל הדיג שלהם גדל מאז שהשמורה נפתחה. בשנים 1983­-1993 גדלה כמעט פי שמונה הצפיפות של מיני טורפים גדולים שמועדפים על ידי הדייגים. העושר והצפיפות של המינים האלה גדלו שנה אחר שנה גם באזורים קרובים לשטח המקלט, ונראה כי הדגים הגיעו מהמקלט.

ההבדל בין ההצלחה של אפו בניהול השמורה הימית לחוסר ההצלחה של סומילון נעוץ בתמיכה הרחבה ובמעורבות של האנשים שפרנסתם תלויה במשאבים אלו. כדי ששמורות ימיות תהיינה יותר מסתם שם על הנייר, אוכלוסיות מקומיות חייבות להשתכנע ביתרונות הניהול, והתמיכה שלהן חייבת להימשך לאורך זמן.

להקת טרכונים, דגי מאכל מבוקשים, באי אפו בפיליפינים. מקור התמונה: Flickr

להקת טרכונים, דגי מאכל מבוקשים, באי אפו בפיליפינים. מקור התמונה: Flickr


מקור

Russ, G.R. and A. Alcala. 1999. Management histories of Sumilon and Apo Marine Reserves, Philippines, and their influence on national marine resource policy. Coral Reefs 18: 307-319.

דפים אלו הם חלק מהערכה להסברת חשיבות אזורים לגידול ורבייה ימיים. לדף הבית של הערכה לחצו.
הערכה פותחה על ידי ה-Ecological Society of America.
תרגום הערכה ועיבודה: קמפוס טבע, אוניברסיטת תל אביב.
 
 

אופן ציטוט הערכה

Ecological Society of America. 2010. Communicating Ecosystem Services Toolkit: Marine Nurseries Tool kit. Online at www.esa.org/ecoservices. תרגום ועיבוד: קמפוס טבע, אוניברסיטת תל אביב, 2011. ברשת - http://earthweb.tau.ac.il/?cmd=gallery
 

משאבי הוראה